להיות מציאותי או אפשרי? זו השאלה

בואו נשחק ב-כאילו. בואו נדמיין לרגע שבאמת העולם (המציאות) שלנו הוא רק תפישה. אז אם אין מציאות, אלא תפישת מציאות, אז מה שנותר לי, זה להיות היוצר של מציאות של עצמי.

כדי להיות היוצר של המציאות שלי, יש לשבור תפישות ישנות ולהחליפן בחדשות שיתמכו בתפישת המציאות שאני בוחר לעצמי.

בואו נדמיין שה-אפשרי הוא רק הגבולות שלנו שהופכים למציאות שלנו.

אז מה אני בוחר להיות מציאותי או אפשרי?

האם אני בוחר לפעול מתוך תפישה כי המציאות היא זו שקיימת והוכחה כבר (ניסיון העבר)?
או שמא, אבחר לפעול מתפישה הקוראת להרחיב ולמתוח כל פעם את גבולות המציאותי ע"י יצירת אפשרות לפי הדמיון ?

חיים לפי הדמיון מאפשרים מציאות אין סופית שתלויה רק בדמיון ובמחוזות התפישה שלנו.

אז אם כל מה שאני רואה הוא השתקפות שלי ושל הפרשנות שלי, אז ככל שמודעות שלי תהיה גבוהה יותר, כך יגדל הפוטנציאל שלי לפעול וליצור את עולמי מתוך הדמיון והאפשרות.

נוכל לייצר שינוי לחיינו ע"י טרנספורמציה של הדבר היחיד שיש לי שליטה עליו – והוא אני.
שינוי המציאות שלנו ולא שינוי של העולם החיצוני (כי במשחק הזה הוא לא קיים).

האגו הוא שריד הישרדותי שפועל כמבקר פנימי השומר עלינו טוב טוב כדי שדברים חדשים לא יכנסו למערכת שלנו. כדי שלא נהיה, אפילו לשנייה אחת, באי וודאות. שומר עלינו שנראה טוב, ויותר מזה, שלא נראה רע.

כאשר נוותר על האגו, השיפוט, הציפיות וההנחות שלנו, שמצמצמים לנו אפשרות, נוכל להתחיל ליצור את מציאות חיינו ולפתוח עוד שדה שלם של אפשרויות.

בואו (כמובן רק ב-כאילו...) לא ננסה לשנות (לשלוט) בשום דבר חיצוני (כי הרי אינו קיים) ונדמיין מצב בו אנו מוותרים על הרצון לשלוט, והדבר שרצינו פשוט יגיע.

היצירה מתחילה ממקום של ויתור על תפישות ישנות ממקום אוהב, מקבל, בטוח שאומר: "אני לא יודע, אין לי מושג, אני גם לא לחוץ להבין". במקום זה: "אני מעז, חולם, חווה, עושה. אני רואה עצמי כמקור בכל עניין ומייצר את העולם (המציאות שלי). מייצר מקום של אפשרות".

אם הגבולות היחידים זה התפישה שלנו אז אולי עדיף להיות אפשרי ולא מציאותי?
בעצם למה לא?